ההדחקה מעבר לפינה

כשהמציאות דוחקת אותך לפינה, כל מה שאת יכולה לעשות זה לא להתנגד. לא לשדר לעולם שהכל בשליטה בזמן שאת בקריסה מערכתית. לא להתעלם וללכת להסיח את הדעת מהמצב הקיים כי הוא יבוא אלייך מאחורה. לא לפנות לשמחות רגעיות שיתנו לך בסוף היום רגע אחד ארוך של ריקנות כואבת. כשהמציאות דוחקת אותך לפינה – כל שעלייך לעשות זה לעצור, ולהקשיב.

"מה באמת יעשה לך טוב עכשיו?" ואולי התשובות יגיעו ישר, אבל הן בדרך כלל יהיו התשובות שאת רוצה לשמוע: "לכי תקני בגדים, לכי שבי עם חברה, לכי תבכי לכרית" אבל אם את נותנת ליקום לעשות את שלו, בלי לברוח התשובות יגיעו עד אלייך. וככה התשובה שלי הגיעה אליי.

הייתי בחתונה של חבר וראיתי אותה. את האישה הזאת שכל פעם כשאני רואה אותה עולה בי קצת קנאה. יש סביבה הילה שמאירה למרחקים גם כשהיא בקצה השני של החדר. של חופש, חום ואהבה. איכשהו כל אדם יכול לקבל ממנה זמן, מקום והקשבה, ואני כמובן ניגשתי להגיד לה שלום. דיברנו קצת על הא ודה והיא הסתכלה לי ישר בעיניים כמה שניות ואמרה לי "את צריכה לבוא לריטריט שאני עושה" לא הבנתי מה הקשר, במיוחד בגלל שהמשפט שבא לפני כן היה רצף של קללות על נתיבי איילון לדורותיהם, אבל היא ידעה.
היא ידעה שזה לא הפקקים שדיברו מהעיניים שלי, לא העצבים מהדרך, וגם לא העובדה שהתארגנתי בלחץ בשביל לא להיות בפקקים ובכל זאת הייתי.
היא ידעה שזה מעבר. שנדחקתי לפינה.

והנה אני עכשיו, חודש אחרי אותו מפגש, מקשיבה ליקום.
אני נוסעת באוטו לכיוון שדה בוקר. שעתיים וחצי נסיעה בסך הכל, ארבע התקפי חרדה ושתי עצירות, אחת לדלק השנייה לנשימות וקפה. עוטפת את ההגה בידיים מזיעות מחרדות הנהיגה שפיתחתי לי מאז התאונה, ועם פלאשבקים שלא מפסיקים להפתיע אותי כמו גשם בתחילת יוני.
אבל אני עושה את זה, עושה את זה כי הפינה שהמציאות דחקה אותי אליה כבר לא נוחה לי בגב התחתון ולוחצת יותר מידי על שקי הדמעות שלי.
אבל אז עלתה לי סבתא שלי לראש. מעניין איך זה היה אצלה? גם היא בתקופות קשות בחייה הייתה מחליטה לעזוב הכל ופשוט לרדת לריטריט במדבר? לבד, להתחבר ל"אני הפנימי שלה", לתרגל יוגה ומדיטציה , להיות במעגלי הקשבה ואפילו לרקוד ריקודי בטן כדי לשחרר את התדר הנקבי הכלוא בתוכה?
תרשו לי לענות לכם – היא לא.

סבתא שלי, הייתי עושה את הדברים האלה בדרכה שלה. מעגלי ההקשבה שלה היו כשהשכנות שלה היו נכנסות אליה הביתה בלי התראה מוקדמת ופשוט מתחילות לדבר ולפרוק את כל הצרות שלהם. תוך כדי שיש לה תינוק על הידיים, עוד שלוש ילדים על הריצפה, ארבע סירים על הכיריים, הרים של כביסה לקפל, בעל שאמור לחזור כל רגע מהעבודה ועכשיו גם שכנות על הראס. איכשהו, היא לא הייתה רק שומעת אותם, היא באמת הייתה מקשיבה. המדיטציה שלה הייתה לברור אורז וקמח, וה"אני הפנימי" שלה היה לדאוג שתמיד יהיה מה לאכול ואם אכלת וכמה?, והאנרגיה הנקבית הכלואה שלה השתחררה תמיד כשהיא הייתה עוזרת לשכנות להניק את התינוקות שלהם כי להם נגמר החלב. זאת הייתה סבתא שלי. ואלה הכלים שהיו לה אז.

הייתי שואלת אותה "איך עשית את כל זה?" והיא רק הייתה אומרת בחצי חיוך "מה יש בזה?" כאילו זה מתכון לחביתה מקושקשת.

עד עכשיו סבתא שלי הייתה הריטריט שלי. כמה למדתי ממנה, כמה נרגעתי בזכותה כמה חזקה הייתי יוצאת ממנה. היא רק הייתה אומרת "כולשיי יתעדה" (הכל עובר) ומלטפת לי את הראש וכמו קסם, כאילו כלום לא היה ולא נברא. יש את הנסיעה אליה, ויש את הנסיעה ממנה. שניהם שונות בתכלית. הנהגת ברכב הייתה שונה בתכלית.

אולי התרגלתי לזה שיש לי מישהי אחת כזאת בעולם שיכולה לרפא אותי בחיוך או במבט אחד, אבל עכשיו אני צריכה להתחיל וליצור אותה בתוכי. את המישהי הזאת, שרק תדע להגיד לי במצבים של הידחקות לפינה – כולשיי יתעדה.
אני צריכה את עצמי.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.