האמונה שבידיעה

"אבל איך אני אשתול כאן עץ? האדמה מתה!" עניתי למדריך שלי מבני עקיבא תוך כדי לעיסת מסטיק ונדמה לי שגם הייתי שעונה בדיוק על המעדר. מה שמתחבר לי טוב לילדה המתחכמת שהייתי.

"זה כמו לחפור באמצע כביש תראה את האדמה הזאת, כלום לא יצא ממנה". גל, המדריך שכל הבנות בשבט רק ניסו להרשים ולקוות שיצא ממנו וממנה סיפור אהבה התכופף ואמר לי "זה ט"ו בשבט. בט"ו בשבט אם לא מאמינים בזרעים לא יהיו עצים. ״קדימה בואי יחד״ רק בגלל המשפט האחרון השתכנעתי. הבאתי מים, נאבקתי עם המעדר ובסוף יצא איזה בור קטן וחמוד שאפשר לקרוא לו גומחה. הבאתי את השתיל וכיסינו באדמה. חשבתי לעצמי שאולי ככה יתחיל סיפור האהבה בנינו, ששתלנו בזה הרגע את עץ האהבה שלנו וכשנזדקן נבוא ביחד לבקר אותו. אבל אז גם מוריה, מיכל, פנינה והבנים ביקשו עזרה. וככה יצא, ששתלנו מיני חורשה משתלי אהבה של הבנות ושתלי הרושם של הבנים על הבנות, במקום שפעם היה מתחם הפחים והגזים באמצע הישוב, הופיעו להם פתאום גומחות של אדמה בשורות ישרות.
כולנו הסתכלנו על השתילים הקטנים בזלזול ועם זיעה על הפנים. משהו שבגיל ההתבגרות קורה בלי סיבה מיוחדת, אבל בפעם ההיא זה היה בגלל עבודה קשה של ידיים קטנות ולב שהתרחב.

אף לא אחד מאיתנו האמין בחורשה הזאת. ידענו שהקור והגשם של השומרון בחודש פברואר ינצחו בקרב על האדמה. ולכן פשוט המשכנו בחיינו, ללכת לבית הספר, ללכת לחוגים, להיפגש בערב, לגדול, לצמוח, וכמובן, להרשים את גל.
לא הלכנו לבדוק מה שלום החורשה יום אחד מאז ששתלנו אותה. לא שמנו מערכת השקיה, לא פיזרנו דשן, לא הלכנו לבדוק שהכל בסדר פשוט עזבנו אותה כמו שהשארנו אותה.
עברו השנים, כולנו כבר היינו אחרי צבא, גל כבר לא היה המדריך שלנו, חלקנו הלכנו לאוניברסיטה, חלקנו התחתנו, חלקנו עזבו, חלקנו התבגרנו וכולנו צמחנו לכיוונים שונים. בקיצור, חיים.

ואז הגיע ראש השנה של הקורונה. בתחבולות של בכי מבויים וסיפורים קורעי לב שהמצאתי לשוטרים במחסומים הצלחתי להתגנב ליישוב ולחיק המשפחה. באותה תקופה לא היה אפשר להתקהל להתפלל בבית הכנסת אז היו הרבה מנייני תפילה בכל מיני מוקדים ביישוב שפורסמו בעיתון היישובי. אחד מהם, היה בחורשת ג'ינג'י.

ידעתי מיהו היה ג'ינג'י, חבר יישוב שנפטר כמה שנים לפני כן אבל ידעתי שיש חורשה על שמו, או יותר נכון איזה חורשה היא על שמו? כל החורשות בישוב תפוסות על שמות נופלים איזה עוד חורשה יש פה? ולמה בכלל מעולם לא קראנו לו בשמו האמיתי? כל חיי לא היה לי, ונראה לי שגם לאף תושב מהיישוב מושג מהו שמו אמיתי של האיש המחויך והמקסים הזה. אז עכשיו גם החורשה לא יודעת?

כשהלכתי עם אמא שלי לכיוון התפילה העיניים שלי היו על הריצפה, אבל כשהיא פתאום אמרה לי בלחש "הגענו, בואי נתפוס מקום רחוק" העיניים שלי עלו למעלה וראו אותה. את חורשת שתלי האהבה ושתלי הרושם שהשארנו אי שם לבד בגיל 14. עצי אורן גבוהים עם גזע חזק וגדול, ספסלים, גרילנדות וצל. "זאת חורשת ג'ינג'י?" שאלתי בהלם.
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשישבתי בבית קפה בבית יצחק. מקום מהמם כמו גן סודי עם מלא עצים גדולים ומרשימים עם גרילנדות, פינות ישיבה וצל. העצים נותנים למבקרים את מה שהם יודעים לתת הכי טוב – כל מה שיש להם.
וחשבתי על זה, כשזרע נשתל באדמה, שלא בטוח שהיא בכלל אדמה טובה, בחושך גמור, לצד תולעים ומזיקים, תוך כדי ריקבון וזמן שלא זז, שהשותל בעצמו לא מאמין שיצא ממנו משהו,
האם הוא יודע שהוא הולך להיות עץ גדול, מרשים וחזק שיניב פירות יום אחד?
או שהוא מאמין בכך שיבוא יום, והוא יהפוך להיות עץ גדול, מרשים, חזק שיניב פירות?
ואותו הדבר גם לגבינו בני האדם, האם אדם שהוא נמצא במקום נמוך, שלא בטוח שמתאים לו, עם חשוך ואפלוליות בחייו, מה מוציא אותו מזה? הידיעה שזה יעבור? או האמונה שזה תהליך שיצמיח אותו בסוף? מי עוזרת לנו יותר? הידיעה? או האמונה?

במקרה של החורשה שלנו, כולנו שתלנו את השתילים בלי אמונה שמשהו יצמח מהם. שתלנו אותם בידיעה שאלה שתילי אהבה ורושם.כל אחד והמניע שלו. רק גל האמין, ובסוף גם צדק.
ואולי בכלל, ידיעה תמימה של ילדים היא מה שמצמיחה לנו אמונה.
שבסוף, הכל אפשרי.

ממני אליכם, עם המון אהבה

שניה.