גבולות רבותיי. גבולות

כשאת קופצת מהיהודייה בגיל 16, את מרגישה אמיצה ומגניבה. כשאת קופצת מצוק ללב ים במדינה זרה בגיל כמעט 32, את מרגישה פאתטית ועלובה כי רק בעת הירידה המהירה למטה, יורד גם סוף סוף האסימון, שאת לא בת 16 יותר.

אבל את עשית את זה לא רק כי את רוצה להיות צעירה שוב, אלא כי את באמת ובתמים יודעת שיש לך את זה. ותמיד הגדרת את עצמך כ"חולת אקסטרים" ופשוט צריך להעיר את היצר הזה בך שוב. כי עשית כבר דברים משוגעים יותר כמו צניחה חופשית, נהיגה עם נהג מרוצים על 220 קמ"ש, אנקונדה בלונה פארק, העזת לענות לאיזה לקוח או שניים שדיברו לא יפה, וקפצת מאז עוד מלא מעל הפופיק.

אז רצית שוב, כמו פעם להראות לעצמך שאת יכולה, להרגיש צעירה שוב, להרגיש את התחושה הממכרת הזאת שאדרנלין יוצר. ורצית בעיקר לחצות את הגבולות שהפחד יצר אצלך במהלך השנים.

בעיקר כי בגיל 18 עברתי תאונה עם אמא שלי בלב ים בתאילנד כשהתחיל מונסון. היינו תלויות בסירת קרבון עם מעקים מברזל וזהו. גלים בגובה בניינים, גשם מצליף עלינו, ואנחנו עפות מצד לצד ומקבלות חבטות מכל כיוון. ראיתי את הסוף. ידעתי שככה אני מסיימת, כלכך צעירה, עדיין לא הספקתי בנג'י ולהתגייס, חבל. בסוף יצאנו רק חבולות והיינו עוד שבועיים בבית חולים בקוסמוי לטיפול.אני מאותו יום, הבנתי את הכוח של הים, ונשבעתי לעצמי לא להתגרות בו שוב.

והנה אני, יום אחרי הקפיצה המדוברת ואחרי כמה שנים טובות ושיעור שהייתי בו אבל כנראה לא למדתי יותר מידי - שכובה בבית כאובה, מובסת, עם שטפי דם, זעזוע נפשי ושאלה אחת גדולה שמנפחת לי את הראש "לא למדת כלום?" . אבל היי, איזה אמיצה ומגניבה יצאת! לאחרונה שמעתי סופר אחד שאני מאוד אוהבת מסביר על גבולות.

עבודה זה גבול, נישואים זה גבול, משפחה זה גבול, דת זה גבול. ולמה אנחנו חושבים שאלה גבולות שמונעים מאיתנו את החופש שלנו? נניח ואדם עכשיו נמצא על הגג העגול של עזריאלי (סתם בחרתי בעגול אין לכך משמעות)
יש גדר שתוחמת את הקצה של הגג כדי שאנשים יוכלו להסתובב בחופשיות ולהתקרב יותר לקצה וגם כדי שאידיוטים לא יפלו ממנו. אבל רק בזכות זה שיש את הגדר אנחנו יכולים ללכת על הגג הזה בחופשיות. ולראות את הנוף האינסופי של תל אביב ופקקי איילון.

עכשיו, תארו לעצמכם את אותו אדם, על אותו גג עגול אבל ללא גדר. הוא היה הולך לקצה? רק אם הוא אידיוט כי מדובר במוות ודאי.

אותו אדם יוצר לעצמך גבול שהוא מאוד מצומצם ומאוד קטן שלא נותן לך יותר מידי חופשיות במרחב, רק כמה סנטימטרים בודדים. כי אם יעבור אותו לא יהיה גבול שיגן עליו.
וזה מה שגבול עושה. הוא נותן לך גבול להגיע אליו, חופש תנועה, קצה להציץ ממנו ואופק לראות מעבר. וכשאין גבול אז אתה מפחד לזוז, מפחד להתקדם, מפחד לקבוע משהו ביומן כי אולי יכנס משהו יותר שווה ואתה לא רוצה להגביל את עצמך, מפחד להיקשר לקשר רציני כי אולי אתה מפספס משהו יותק מדויק. לא תעשה את ההרצאה הזאת שאתה חולם עלייה או לא תעלה את הפוסט הזה שכתבת יומיים כדי שלא יצחקו עלייך, או במקרה היותר מפחיד – לא תקבל פידבקים חיוביים שיצדיקו את קיומך.

אז אנחנו מוותרים מראש. בוחרים להישאר במקום. לא להתקדם לשום גבול או לשום קצה של יכולת שיש בנו. כי למה להסתכן בסירוב, השפלה, או משהו יותר אטרקטיבי כשאפשר להיות בטוחים במקום שבו אנחנו עומדים עכשיו?

חשבתי על הדברים האלה שהוא אמר, ממש כשהרגליים שלי היו שניה מלקפוץ אל הים.
וכנראה שיש שיעורים שאת מקבלת בחיים, אבל אם לא למדת בהם כלום את תמשיכי להיכנס לשיעורי תגבור של החיים. אז קפצתי.

יש שיעורים שאת עוברת בצעירותך, אבל לא למדת מהם הרבה. וכנראה שזה הקטע בחיים, יש שיעורים ששני אנשים יכולים להיות בהם, להקשיב להם אבל כל אחד למד משהו אחר. אחד עובר את המבחן בסוף והשני יצטרך שיעור חוזר.
ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה