בית הציפור

אחרי התקף ניקיון קל שפקד אותי לאחר צפייה בסרטון טיקטוק קצר ל"איך מנקים ויטרינות" גילית שני דברים, הראשון הוא: שהדיירים שגרים בבית הם לאו דווקא אלו שצוברים את רוב הלכלוך. נכון, פיניתי המון ערוגות מפלסטיק שנשארו לי מלפני שנתיים, ומגוון בלתי נדלה של סמרטוטי ריצפה ישנים, אדמה שהתייבשה בשקית, בדלי סיגריות ועוד שלל ירקות, רוב הלכלוך היה בכלל של השכנים הלא רצויים שבאים ופוקדים את המרפסת שלי מידי יום שעה שעה –היונים, המיינות וכל שאר חבריהם בעלי הכנפיים.
והדבר השני, שדווקא די שימח אותי הוא: שאני מנקה לא רע בכלל! אולי אני צריכה לפתוח עסק לניקיון? אולי יש בי חלק מורדם שהוא יכול לענות להגדרה של חולת ניקיון? האם זה מדבק?

לא נעים להגיד, אבל כמות הזבל שהם ייצרו על המרפסת שלי ושהם הביאו למרפסת שלי הייתה לא פחות מסימון טריטוריה כשאני נלחמת בהם מידי יום על הבית.

הקטע הוא, שהמרפסות של השכנים שלי בכלל ריקות מאדם. חלקם גרים בכלל בבריטניה, חלקם בכלל בחופשה. מה שנותן להם חלון הזדמנויות רחב וחד פעמי להרגיש בעלות אמיתית על המרפסות הנטושות. ובכל זאת, דווקא את המרפסת שלי הם רואים כאסלה ציבורית.

שפכתי דליים של מים עם חומרי ניקוי, שפשפתי עם מברשת, שטפתי שוב, ניגבתי, הברקתי ולרגע המרפסת נראתה כמו מקום שבני אדם חיים בו ולא כמו הצפרי. כשבאתי לצאת מהדלת של הבית ולזרוק את כל הלכלוך, עמדתי לנשק את המזוזה שלי כהרגלי, ולרגע חשבתי שהעולם נעצר מלכת. השעונים בכל העולם הפסיקו לפעול וגם אולי טיפת חרדה איימה להזדחל אל חדרי ליבי. המזוזה של הבית שלי, של המקדש שלי תלויה לה על המשקוף מפוצלת ושבורה לשלושה חלקים. הקלף מחזיק בבית המזוזה בשארית כוחותיו האחרונים זועק לעזרה ואני עם השיער האסוף כפקעת, הזיעה של חדלה מלנטוף, עם כפפות הלטקס והשקית זבל בידיים שגם היא איימה להיקרע ולהישבר בכל רגע עומדים המומים.

יש קטע כזה שתמיד כשהשקית זבל מפוצצת ועומדת להיקרע אנחנו מוצאים את עצמנו בזוויות מביכות מאוד. איכשהו את נמצאת במצב קריעה, עמידת סומו והליכה מהירה. (וזה עוד לפני שדיברתי על האווטפיט) הכל נעשה רק שהשקית לא תיקרע. אם רק היה לנו את אותו כוח רצון הזה של שקית הזבל, שמשתיק את המבוכה מאיתנו ברגעים בהם אנחנו רוצים לצלוח משימה, או אתגר בחיינו בלי לפחד ממה יגידו, אולי היינו כולנו במקום אחר. אבל זאת התיאוריה שלי. בכל אופן, רצתי למטה לזרוק את הזבל וחזרתי למזוזה שלי. הקלף שהוסתר כל הזמן הזה עומד לו שם עירום וחלש מחכה למושיע. חשבתי על זה, כשהסתכלתי על הקלף הקדוש ועל בית מזוזה הישן, אולי כמו המזוזה הזאת, שרגילה לבית, ליציבות, לנשיקות ולביטחון שנותן לה הדבק, ככה גם אנחנו.
בני האדם, ובפרט בני האדם שחיים בישראל בתקופה המעורערת הזאת?

כשבאתי לפתוח את הקלף, הגיעה ציפור אחת וקטעה לי את המחשבה. אבל הפילה לי גם אסימון. הגוף שלנו, הוא הבית של הנשמה שלנו. אנשים חיצוניים תמיד ינסו לבוא ולכלכלך ולהפיל עליינו את ה"שיט" שלהם. אולי להגיב לנו תגובה מעליבה בפייסבק, אולי הערה עוקצנית, שקרים, קנאה, היעלמות פתאומית? ואז לרגע אחד, אנחנו מסתכלים פתאום מהצד ולא מזהים את הבית שלנו. זה שעבדנו עליו כלכך קשה לנקות אותו, לעצב אותו, להכניס בו דברים טובים. אולי לפעמים משהו גם נשבר בדרך, זה יכול להיות לב או אמון ואולי בכלל מזוזה שבאה לסמל לנו משהו..

לפעמים, לנקות זה דבר קשה שמצריך ממך עבודת כפיים והזעות במכנסיים. אולי אפילו לשפשף את אותו כתם שוב ושוב ולשפוך עוד מים. אבל כשזה קורה, ואת מוציאה מהבית שלך את בית השימוש שגורמים חיצוניים הרשו לעצמם להשאיר שם בלי רשות, את סוף סוף יכולה להגיד "אני בבית".
בתקופות מעורערות כאלה כמו היום, לא צריך להוסיף עוד דברים שירעידו לנו את הקירות. הלוואי ובאמת נצליח להיות עם הכוח רצון ובלי בושה שתשתיק אותנו לעמוד מול כל אתגר. כמעוט כמו כשאנחנו זורקים שקיות זבל מפוצצות.
ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.