אישורים

תחילת חודש זהו זמן נפלא לסגירת דברים שלא הספקת בחודש הקודם. לחזור לתפריט תזונה שהזנחת בחגים, לשלם את החשבון לויזה, להתפטר.. נראה שבכל משימה שהצבתי לעצמי לסגור, גם אם היא נדחתה לחודש אחריו, אני מחפשת אישור.

אישור לזה שהיא הגיונית, אישור לזה שהיא בסדר, אישור לזה שהיא נראית טוב, אישור לתשלום. במדבר האישור, אפשר לחפש אותם, אולי נמצא נווה מדבר, אולי נמצא שלט "ים", ואולי רק נמצא חול וחולירע. הפקידה של האשראי הודיעה לי שהיא "מצטערת, אבל אני לא מפיקה אישורים מהסוג הזה". רק ביקשתי אישור לכך ששילמתי את החוב שנצבר, נראה שלספק אישורים מהסוג הזה אפילו לחברת אשראי אין משאבים לכך.

העולם הוא כולו עניין של אישורים. אישור לעסקת החטופים, אישורי בנייה, אישור לכך שהיית עובדת נהדרת, אישור לכך שאת או אתה בני זוג טובים, אישור לכך, שיום יבוא והכל יהיה בסדר. למה, כל כך קשה לנו לקבל את האישורים?

אריסטו אמר "ידיעת העצמי היא ההתחלה של החכמה כולה" אבל האם זנחנו את החכמה רק כדי לדעת מה אנחנו רוצים, צריכים או מבקשים? אישורים – מוצר צריכה בסיסי? או העיכוב שלנו בחיים?

כשסיימתי את התיכון, הבנתי שפתחתי דף חדש ולא אצטרך יותר להתמודד עם הכישלון הידוע מראש בלגשת למבחן, ונרגעתי. סוף סוף לא יצטרכו לדעת שאני גרועה במשהו עד כדי כך. אבל כשהייתי חיילת בסדיר, שירתי באוגדת עזה, והייתי בתפקיד שבשביל להתקבל אליו הייתי צריכה לעבור מבחן אחת לחודש כדי לראות אם אני יכולה להתקבל לתפקיד – התייאשתי מההתחלה.

חודש אחרי חודש אנשים מהצוות שלי עברו את המבחן והתקבלו לצוותים חדשים ולתפקידים שלהם. ואני נשארתי שם חמישה חודשים. חמישה חודשים לקח לי לעבור את המבחן. אבל לא יודעת אם אפשר לתאר תסכול גדול כזה. אחר כך, כשסוף סוף עברתי את המבחן קבלה ושיבצו אותי לתפקיד שבאמת רציתי בחמ"לים של אוגדת עזה, קיבלתי אישור לזה שעברתי את המבחן. אחרי שנה בתפקיד שבו הייתי כוננית רוב הזמן, קיבלתי מלא שבחים מהמפקדים שעבדתי איתם והייתי נוכחת בהרבה מבצים, היה טקס חלוקת מצטיינים. כלכך ציפיתי לקבל את האישור הזה שבחיים לא קיבלתי. להיות מצטיינת במשהו שאני כנראה באמת סוף סוף טובה בו. אבל לא קיבלתי אישור. הביאו את המצטיין למישהי אחרת ואני חושבת שמעבר לצבע אדום שנשמע באותו הטקס, שמעו גם את הרוח שלי נשברת.

לקראת השחרור אמרו לי שאני חתומה למילואים עד שאביא דור המשך לעולם, והאם הם יכולים לעניין אותי בחתימת "מילואים תנאי קבע" וסירבתי כי רציתי לקבל אישור מעולם האזרחות שאני אולי שווה בו יותר. בסוף אולי לא חתמתי עם שירות נוסף עם תנאי קבע, אבל הייתי במילואים כמעט אחת לשלושה חודשים, מאחר והמפקד בחמ"ל ביקש אותי ספציפית בצוות המילואים שלו.

בסופו של עניין לא קיבלתי אישור אישי לכך שאני מצטיינת, אבל קיבלתי אישור לכך שרוצים אותי במשהו חשוב ושסומכים עליי.

הפעם הראשונה שהבנתי שאני לא צריכה לקבל אישור מאף אחד אחר אלא רק מעצמי היה כשהסוכן שלי דאז אמר לי "בשביל לפרוץ ולהיות מוכרת את צריכה לצאת עם מישהו מפורסם. לכי לבית קפה הזה והזה בשעה הזאת והזאת ותשבי עם ההוא ואני אשלח צוות צילום שיתעד אותכם ביחד" אני סירבתי לזה. אמרתי לו שאני לא מעוניינת להיות מוכרת או פורצת אם זה תלוי במישהו אחר, אלא רק בזכות עצמי.

לימים, רצה האל והכרתי את בעלי שהסתבר אחר כך שהוא גם מפורסם וגם איש מדהים להפליא. ותמיד עלתה בי המחשבה מעניין מה אותו סוכן היה אומר על זה, אבל תמיד עלתה בי התשובה שזה לא באמת משנה, כי קיבלתי אישור לכך שהאהבה לא תלויה בדבר.

וזה העניין באישורים. דווקא שאתה מקבל אותם, אתה כבר לא מחפש אותם.

מאחלת לכולנו שנדע מהו הערך שלנו . בלי צורך באישורים מהסביבה שלנו. אלא מעצם היותנו.

ממני אליכם עם המון אהבה – שניה.