אחד לצד השני

כשהייתי ילדה, לא סבלתי את ירושלים. מבחינתי כשההורים הודיעו לי בזמנו שנוסעים לירושלים, היה שווה ערך כאילו הודיעו לי היום שאני צריכה לנסוע לחתום על טפסים במס הכנסה ואז לנסוע לביטוח לאומי להביא להם את הטופס ואחר כך למשרד הפנים ורק אז לסיום היום, לדואר ישראל.
סתם לעמוד בתור. מסורבל, מורט עצבים ומעורר חרדה.

אני לא יודעת אפילו אם רצף אירועים כזה מציאותי, אבל אם כן הייתי מעדיפה לשתות מיכל של סבון כלים בלגימה. בירוקרטיה זה סיוט לא רק כי זה מה שזה, זה סיוט בגלל שאיכשהו הגופים האלה מוציאים ממך כל חשק לצאת מהמיטה. ובסוף, אתה עוד אמור להודות להם.

ככה הייתה ירושלים מבחינתי בתור ילדה. מסורבלת מידי, צפופה מידי, מורטת עצבים ולא מובנת שמוציאה לך את הרצון לצאת מהבית, עוד אחרי הכל צריך להגיד תודה. תודה ירושלים שהיינו שש נפשות יותר מידי בעיר שלך ובכל זאת קיבלת אותנו. לא היה וויז, והדרך היחידה להגיע למקום שאליו אתה רוצה להגיע (הכותל) כרוך בלעצור אנשים ברחוב (כן כן פעם היינו מדברים מעבר למסך), לטעות אין ספור בדרך, להיות בשקט כדי לא לבלבל את הנהג (אבא שלי), כשסוף סוף הגעת אל היעד המבוקש, צריך גם להזדרז לחזור כדי לא להיות בפקקים.

היום, בעידן הוויז עדיין אפשר להתבלבל אבל אתה עם מזגן ודרך חלופית תוך רגע. המקסימום שמוציא אותך מהכלים זה שאתה תקוע בפקק כי האוטו הראשון באמצע לעשות סרטון לטיק-טוק.

 היום, משהו בהרגשה שלי לירושלים השתנה מהקצה לקצה. כאילו יש קול באוויר ברגע שאני מגיעה שאומר לי "אומנם עברת תלאות ודרך מפחידה כדי להגיע, אבל הגעת למקום הנכון."

אנחנו מגיעים לירושלים, חניון ארנה ויוצאים מהאוטו. רוח של תחילת ספטמבר תופסת אותי לא מוכנה עם חולצה קצרה וסנדלים. לרגע נדמה שהגענו לעולם אחר בו הלחות והחום לא מתקיימים פה והאנשים בו מסתובבים חופשי ללא מניירות כאילו אין להם את מי להרשים.

מצד אחד בתים שנשארו בדיוק אותו הדבר כמו שאני זוכרת בתור ילדה, צפופים עם חלונות מברזל חלוד ומצד השני בנייה חדשה ומתקדמת עם מרפסת פנורמית ותאורה מזמינה. ישן עם חדש, צפוף עם מרווח, יהודי ונוצרי, ערבי ולהט"ב. והכל אחד לצד שני, איכשהו מתקיים.

הגענו לכאן כדי לחגוג הכנסת ספר תורה לזכרו של סמ"ר רועי דאוי הי"ד שנפל בתקרית הנמר בעזה.
שוב, עצב לצד שמחה. כמו כל השנה הזאת.
השנה הזאת סיפקה לה ועדיין מספקת לנו אין ספור רגעים וסיפורים שוברי לב, וזה ללא ספק היה אחד הבולטים מהרבה אירועים שקרו בה. כאילו הארץ הזאת צומחת מדמם של הגיבורים שלנו. זה הדשן היחידי שיכלנו למצוא?
אבל יחד עם כל הכאב והעצב הזה שסוחטים לך את העצמות מרוב כאב ותסכול, אנחנו גם זוכים לקבל השראה ושיעורים לחיים מהאנשים הגיבורים האלה. מהילדים האלה. אבל בעיקר פרשנות אמיתית למושג "גיבור על". לא כזה של מארוול ולא של איזה קומיקסזול.
אחד אמיתי, תוצרת ישראל.

אני מסתכלת על האירוע בעיניים מבריקות ואני מרגישה את העצמות שלי מצטמררות. לצד השאלה "אבל למה דווקא הוא?" איכשהו, אני שומעת אותו לוחש לכולם באוזניים בחיוך "דווקא אני." היה רועי דאווי ז"ל. גיבור על אמיתי, תוצרת ישראל שלצערי כמוהו עוד רבים אחרים, אנחנו זוכים להכיר ולהעריץ רק בלכתם.
"אם למות, אז רק ככה" הוסיף ורשם במכתבו האחרון למשפחה, לחברים ולבת הזוג ניצן. מענין אם בכלל ידע שיגיע אליהם? האם אנחנו ראויים בכלל לגבורה הזאת? האם אנחנו עושים את רצונם של הגיבורים האלו? האם אנחנו ממשיכים את הדרך שבה הם עצרו? כלכך הרבה שאלות שאת התשובה נקבל כנראה בעתיד. כמו לחכות לתשובה ממס הכנס או מכל גוף בירוקרטי אחר.
מורט עצבים ומעורר חרדה.

ועד אז, כנראה שנצטרך ללמוד כמו ירושלים, לחיות זה לצד זה. עצב לצד שמחה, ישן לצד חדש, פחד לצד תקווה, דתי לצד חילוני, ימני לצד שמאלני, אובדן לצד חיים.
אולי זה מה שהם בסך הכל ביקשו. ובמקום זה אנחנו עדיין סתם מסתבכים במילוי טפסים.
זה סיוט, אבל אולי בסוף עוד נגיד "תודה רבה".
הלוואי.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.