הכוכבים של יעלי

אי שם בארץ המדבר, קילומטרים מהבית, רחוק מכל ציוויליזציה אפשרית - קורה קסם.

לא ידעתי אם אצליח לכתוב את הבלוג הזה בגלל שקסם לא קולט אינטרנט, חשמל או מים חמים זורמים אבל אני כותבת. כותבת עם האחוזים האחרונים שנשארו לי בסוללה ועם הרגעים הבודדים שלי באמת לבד.

אז מי שלא עקב אחרי הבלוגים האחרונים אספר בקצרה שהלכתי לעשות את מסלול סובב מכתש רמון כחלק מהכנה לשביל ישראל עם ילדה מקסימה שקוראים לה יעל. או יותר נכון יעלי.

יעלי גרה בכפר כישורית שבצפון, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים. החלום של יעלי היה לעבור את מכשולי החרדות שלה איתן היא מתמודדת כמו להיות עם אנשים חדשים שהיא לא מכירה, חושך וקשיים פיזיים ומנטליים.

היא פרסמה פוסט ״אני מחפשת מישהי שתבוא לטייל איתי...״ ומתן חבר טוב שלח לי את זה והשאר היסטוריה.

כי זה כבר קורה. עכשיו. איתה. במדבר.

ביום הראשון של הטיול חשבנו שזה הולך להיות עבור כולנו חוויה מהנה קלילה ומגבשת. מה שהיה נכון,

עד היום השני.

היום השני היה יום של 15 קילומטר בחום, בעליות, עם משקל של 12 קילו על הגב. זה היה קשה. היא בכתה המון, התעייפה המון ודאגה המון.

במצב כזה שאתה לא יודע מה עוד אפשר לתת למישהו אחר שיצליח לנחם אותו קצת או להרגיע אותו רק עוד קצת כי תכף בטח נגיע רק עוד קצת ממש עוד מעט, אתה הופך מהר מאוד לאדם מתוסכל. ואז המתוסכל

הופך אותך לפחדן. ״ מה עשיתי לעזאזל??״ מה חשבת לעצמך? הפחדים שלך לא יעזרו פה לאף אחד,

בטח שלא ליעלי. ואת מנסה להגיד את המילים הנכונות, ואת מנסה להכיל אבל פתאום זה כבר יותר מידי.

הפחד שאת לא מספיק טובה, שאת לא מספיק סבלנית אולי, שאת אולי פשוט בכלל לא מספיקה וזהו מציף אותך ברגע ואת מנסה להרגיע את החרדה שפתאום התעוררה גם בך, ואז.. אז קורה קסם.

״שניה??״ צץ לו פתאום קול מתוק ומוריד את החומה שיצרת לעצמך בעזרת הידיים שמונחות על הראש

 וממיס לי את הלב בשניה אחת.

״כן יעלי?״ אני עונה לה חונקת ובולעת את התסכול והטרדות ביחד.

״אני צריכה חיבוק, אפשר?״

ותוך כדי חיבוק שאני מביאה כי צריך, את מבינה כמה שזה יכול להיות פשוט.

שכל מה שהיה צריך בשלב הזה שהכל גועש ומציף ומתסכל זה רגע אחד קטן של חיבוק שעושה פלאים.

ואז קורה עוד משהו. את מבינה שכל התקופה הזאת כל מה שאת גם צריכה זה בדיוק את אותו דבר פשוט. חיבוק.

התמימות הפשוטה הזאת שאפשר למצוא רק אצל ילדים. אצל מבוגרים זה קצת יותר מורכב, אצל מבוגרים זה מודחק.

מתי אנחנו אומרים לעולם סביבנו ״אני צריכה חיבוק. אני צריכה רגע.״ זה כמעט ולא קורה, כי זה מצטייר

אצלנו ישר או כחולשה או פדיחה. לילדים אין פדיחות, יש להם צרכים. והם יודעים לדרוש אותם.

בתמימות ובטוהר שעדיין לא נפגע מאגו או פוזה. בכולנו יש ילד אבוד שרק רוצה את החיבוק הזה, 

אבל מתי בפעם האחרונה ביקשנו אותו?

ושם הייתי. קילומטרים מהבית, בלי קליטה ובלי שעות שינה, מחבקת את יעלי וחושבת לעצמי על הילדה שבי שכבר די נשכחה. מה היא צריכה? מה חסר לה? אולי כדי שהילדה הגדולה שבה תפסיק להסתכל

על מה חסר לה ותתחיל להסתכל על כל מה שדווקא יש לה. כי יש לה והרבה. פשוט עם כוח הזמן,

האנרגיה וההרגל - הכל נראה לנו מובן מאילו.

״אנחנו נראה כוכבים נופלים?״ יעלי שאלה

הסתכלתי למעלה וראיתי את זה, את כל זה, את כל הטוב הזה. מפה שחורה מלאה בנקודות זוהרות שמשקפות לך עד כמה אנחנו קטנים בכל הגלקסיה הזאת. בעיר אתה לפעמים רואה כוכבים ברחוב וירח מפלורסנט בשדרות אבל במדבר

אפשר למצוא את הדבר האמיתי.

״נצטרך לחכות ולראות יעלי״ עניתי לה.

אחרי כמה רגעים כבר התעייפה מההמתנה וקמה לאוהל ״אני הולכת לישון בסדר?״ מתוקה כזאת.

ועכשיו אנחנו שוב יחד באוהל, היא ישנה שינה עמוקה ומפתיעה לתנאי טבע. ואני נשכבת מולה, חושבת,

תוהה, ומתפעלת מהילדה הזאת.

כמובן שיעלי האלופה שלי, הלכה עם 12 קילו על הגב כבר 30 קילומטר, בחום, בלי מקלחת, בלי תנאים

רגילים. היא עברה עוד אחד מהפחדים שלה. אבל אני לא יכולה להמשיך ולהישאר אדישה

גם לילדה שנמצאת בתוכי. שגם היא, כמו יעלי - עברה בדיוק את אותו הדבר.

היא לא וויתרה לעצמה, היא עמדה וגברה על החששות שלה, נלחמה בפחדים שלה.

היא הכוכב האמיתי.