אין גבול לחוצפה בישראל של ימינו, והנה סיפור שאולי ימחיש פעם נוספת עד כמה אוזלת ידה של רשויות המדינה יכולה להיות מוגדרת כ"פשיטת רגל" בתחומים מסוימים.
 
פרופסור אהוד נצר ז"ל (1934-2010) היה פרופסור וארכיאולוג מהאוניברסיטה העברית בעל שם עולמי, אשר התמחה בחקירת תקופת בית שני ובתקופת מלכותו של הורדוס במיוחד. עיקר עבודתו של נצר עסקה במצדה וב"הרודיון"ו בשנת 2007 אף הדהים את עולם הארכיאולוגיה כאשר גילה להערכתו את קברו של הורדוס.
בחודש אוקטובר 2010, בעת ביקור עם קבוצת ארכאולוגים, נפל נצר בהרודיון, נפצע באורח קשה ונפטר כעבור שלושה ימים בבית החולים הדסה עין כרם בעיר.

בפסק דין שניתן בתחילת החודש בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים של סגן הנשיאה, השופט אייל אברהמי, ופורסם רק היום, מתברר כי מספר ימים לפני מותו של פרופסור נצר, הוגשה נגדו תביעה (ולאחר מותו ההמשיך ההליך המשפטי כנגד אישתו של המנוח - דבורה נצר) ע"י אבראהים עלי מחאמיד, ששימש לטענתו כ"שומר האתר" בהרודיון, במהלכה התברר כי נצר וצוותו נסחטו במשך שנים רבות על ידי פלסטינאים, ושילמו "פרוטקשן" (דמי חסות) מכיסם - ולו רק כדי שיוכלו להמשיך בעבודתם, וכל זאת בשטח בריבונות מדינת ישראל.



לטענת אבראהים עלי מחמיד ("התובע"), שימש הוא כשומר אתר ההרודיון התחתון, שם נערכו החפירות, מיום 7/4/97 ועד פיטוריו ביום 9/3/08, כ- 11 שנים. לא שולמו לו פדיון חופשה, דמי הבראה או פיצויי פיטורים.

לטענת דבורה נצר ("הנתבעת"), מחמיד טען שהוא המחזיק למעשה בשטח או בסמוך לו וכיוון שכך יש לו זכויות במקום. עם תחילת החפירות באתר ההרודיון התחתון היו חבלות בחפירה. בנוסף, עובדים מקומיים שנשכרו לעבוד - אויימו וגורשו משטח האתר על ידי התובע.
כדי לקנות "שקט תעשייתי" ולאפשר את החפירה, ולאור דרישתו של חמיד -  שולמו לו דמי חסות, מכספם האישי של נצר ז"ל ושל צוותו. אלה שולמו בתדירות קבועה עם שינויים מסוימים. מדובר היה בדמי חסות לנוכח העובדה שלא ניתן היה להפעיל באתר את רשויות האכיפה בצורה המקובלת בישראל.



חבלות, איומים ו"מלחמת חמולות" בנשק חם


בהכרעת בית הדין, שנקדים ונאמר כי דחתה מכל וכל את טענות מחמיד (וקיבלה את גרסת דבורה נצר במלואה), מתוארת "מציאות קשה" של שיגרת איומים שהפעיל מחמיד על נצר וצוותו באתר החפירות לאורך שנים. 
מעדויות העדים עולה כי התובע היה זה שהחזיק בשטח שסמוך לאתר, הלכה למעשה. החזקתו בשטח הקנתה לו, בעיניו, ומסתבר שאף בעיני החופרים באתר מעמד מיוחד. אמנם, מדובר בשטח שהינו בשליטת מדינת ישראל והוא מוכרז כאתר של רשות הטבע והגנים הלאומים, ואף כאתר ארכיאולוגי. יחד עם זאת, המציאות בשטח הייתה שונה מהמקובל בתוך תחומי הקו הירוק. 

 
מהראיות עולה כי המנוח שילם לתובע מכספו האישי כדי לקנות "שקט תעשייתי", ולאפשר את החפירות במקום, שבוצעו מרביתם על ידי עובדים מקומיים, כאלה שבאו מהכפר הקרוב, שם היה התובע מנכבדי וגבירי הכפר, ואף היה עובד בבית ספר השייך לרש"פ. מעמד זה אפשר לו, למנוע מעובדים עבודה במקום, או לדרוש מהם להפסיק לעבוד במקום. התובע אף כפה העסקת אנשים מטעמו, כמו נגר ואחרים. בתחילת החפירות במקום נגרמו נזקים גדולים לחפירה ולממצאים, ובורות שנחפרו - "נסתמו במפתיע" בלילה. מחמיד ביקש כספים כדי למנוע נזקים, ולאחר שקיבל מבוקשו -  הפסיקו הנזקים.

מספר מן העדים העידו מפורשות על איומים שאיים חמיד על עובדים מקומיים, הבריח את חלקם והמשיך לחבל בחפירות בכל דרך אפשרית. בנוסף, נשמעו עדויות על כך שמחמיד לחץ ואיים על נצר ז"ל גם כן, אם כי מדובר באיומים מסוג שונה. בעוד שהאיומים כלפי העובדים הפלסטינאיים (המקומיים) היו בנקיטת אלימות, הרי שהאיום על המנוח התבטא באפשרות להפסקת החפירות.
במקרה אחר, לאחר איומיו של מחמיד על מספר עובדים במקום (שלא משתייכים לכפר ממנו הוא מגיע), נאלצו אלה ללכת מרחק רב מסביב, כדי לא לעבור בסמוך לשטחים בהם "שלט" . מהראיות אף עולה שבין המקומיים במקום פרצו סכסוכים, שהביאו למלחמת חמולות, כאשר בחלקם אף היה שימוש בנשק חם. לטענת בית המשפט, "מדובר אפוא במציאות מורכבת, שאין אנו רגילים לה במקומותינו. על רקע מציאות זו, ניתן להבין את התשלומים ששולמו למחמיד, שהיה "האיש החזק" בכפר, כדמי חסות".
 
 

 "מדוע לא פנו למשטרה?"
 

עורך דינו של מחמיד, עו"ד סאמר חגאזי, שאל במהלך המשפט מדוע לא פנה המנוח לרשויות הביטחון. מתוך הכרעת הדין נכתב: "כפי שעולה מהראיות, הרי שרשויות הביטחון מיעטו להתערב במערכות היחסים שבין המקומיים, וממילא איומים על העובדים שביקש המנוח להעסיק באתר, לא טופלו על ידי רשויות הביטחון (שכן היו תושבי הרשות ברובם). יתר על כן, פניה לרשויות הביטחון והזמנת המעורבים לחקירה עשויה הייתה לסכן את חייהם של העובדים המקומיים שאף התנגדו בעצמם לפניה לגורמי הביטחון". מנגד פניה כאמור, הייתה עלולה להביא לכך שרשויות הביטחון יפסיקו את החפירות במקום. "מציאות זו מסבירה מדוע ביכר המנוח לשלם דמי חסות ולא פנה  לרשויות הביטחון כדי להפסיק את האיומים", מתוך הכרעת הדין. 

בנוגע לטענותיו של מחמיד כי עבד במקום כשומר וכאחראי על הניקיון, דחה בית המשפט טענות אלה על הסף. "התובע הגיע מעת לעת לאתר כדי להראות נוכחות לנסות להפגין מעשה בעלות ואדנות שיצדיקו את מתן כספי החסות. התובע הגיע לאתר גם כדי לכפות העסקת עובדים מטעמו. בביקורים אלה אף טרח לאיים על עובדים מקומיים ולמעשה יצר אווירת הפחדה ואיום באשר לאפשרות להמשיך ולחפור. עבודה כמשמעותה לא נעשתה על ידו".


סוף דבר 

בית הדין קיבל את גרסת דבורה נצר ועדי ההגנה, וקבע חד משמעית כי מחמיד לא עבד באתר וכי התשלומים ששולמו לו לא היו שכר עבודה אלא דמי חסות. בנוסף, פסק בית הדין כי מחמיד ישלם לנצר שכר הוצאות משפט בגובה של עשרת אלפים שקלים.