השעמום חוגג

אני לא יודעת כלכך מה להגיד, או יותר נכון על מה לכתוב . אני כבר שבוע 
חיה את אותו היום שזה מפחיד אני בעצם אפילו לא ידעתי איזה יום היום 
וגיליתי שמחר כבר שבת. איזה מפחיד זה שדווקא כשלא עושים כלום הימים 
טסים ככה, זאת רק אני? רק לי הזמן טס בתחושה של לא לעשות כלום? 
הרוטינה חוזרת על עצמה, אני קמה כל יום בין 13-14 וגם זה כי אני מכריחה את עצמי לקום, 
הולכת לישון בין 3-4 בבוקר כי אני מכריחה את עצמי לישון. 
רואה טלוויזיה- כמה זמן לא ראיתי טלוויזיה! 
למי יש זמן ביום יום לראות טלוויזיה?! זה תמיד היה נראה לי בזבוז של זמן. 

אני מבשלת- למי יש כוח לבשל וכמה זמן זה לוקח לי מהערב שלי בחיים 
הרגילים שלי. עדיף כבר להזמין משהו או מקסימום נאכל מחר.  
לא התלבשתי כבר שלושה שבועות ופתאום גיליתי שהמלתחת 
פיג׳מות שלי ביזיונית וחסרת גיוון. 

ושוב בוהה, שוב מסתכלת, שוב שומעת אבל משום מה לא קולטת, לא מצליחה לחשוב, לא מצליחה להבין ... משהו בחוסר מעש הזה מנוון אותי 
מכל בחינה. אני בטוחה שגם אותכם קצת. 

לא אשקר זה נחמד לי גם לשחרר את המושכות ולא לנסות להספיק את כל 
העולם ולרדוף אחרי הרצונות שלי ושל כולם פשוט לא לעשות כלום ולאף אחד לא יכולה להיות ביקרות כי מה אני אעשה? מה אני יכולה לעשות? זה 
המצב שנכפה על כולנו. אז נחמד לי החופש.. אבל מפחיד אותי מה יהיה אחרי 
החופש, אתם יודעים אחרי כל חופש גדול יש סוף החופש הגדול וחזרה 
ללימודים ואיזה דאון היינו מקבלים בשבוע הראשון שלהחזרה ללימודים..
רק היום הראשון מלא בהתרגשות מוגזמת ואז זה היה עובר כי הבנו 
שחזרנו אשכרה לשגרה המעצבנת. 

אז המחשבה היא איך אצא מפה? חזרתי אחורה מבחינת מחשבה? מבחינת 
הסתכלות מבחינת עשייה? מבחינת חוויות? החוויה הכי ואו שחוויתי בשבוע 
האחרון הייתה לעלות לגג של הבניין עם שחר להשתזף קצת. שזה היה נחמד 
כי גם עברנו על החוק באיזה שהוא אופן וגם השתזפנו וזה היה סבבה קצת 
להרגיש שוב איך זה לחיות על הקצה (ואו מטורפות ממש) אז איך כל זה הולך 
להיות כשאצא מכאן? זה להתחיל הכל מהתחלה? אולי זה בכלל טוב? מי יודע? 

אני רק רוצה להרגיש לא מנוונת. אני רק רוצה להרגיש שאני עושה, 
אני רק רוצה להרגיש שאני תורמת, שיש סיבה לקיום שלי, שאני חלק ממשהו... 

אולי זה דבר טוב שקורה עכשיו לאנושות, אולי יש פה אפשרות כזאת שכולנו 
נתחיל מנקודת אפס ברגע שזה יגמר ואז זה יקל עליו על כולנו שאולי באיזה שהוא מקום אנחנו חוששים מהסיכון על הפוטנציאל שבנו.

אני חייבת להתאפס על עצמי, מה זה המחשבות האלה פתאום? מה יש לי? 
אני שמחה ביום יום שלי אבל מפחדת שהשעמום הזה יכה בי עוד מעט יותר מידי חזק.  אבל לבינתיים נהנת ממנו.

שיהיה לנו שבוע חדש מלא בעשייה עבור עצמנו, מלא בפיתוח של עצמנו, 
הרבה אהבה עבור עצמנו ובכללי שנדע לנצל את הזמן המשעמם הזה בשביל 
עצמנו!

כי אף אחד לא יכול לעשות את זה במקומנו.. וקבלנו פה מתנה שאנחנו לא 
יודעים איך לאכול אותה כלכך עדיין... יהיה טוב, זאת רק תקופה. ראש למעלה 
וחיוך ענק!

מלא אהבה ממני אליכם

שניה שׂניה