"החל מתחילת שנת הלימודים (לדייק: מהיום השני ללימודים) הילדה אינה הולכת בשמחה לביה"ס. היא מתחצפת למורים ואינה מקשיבה לכללים הכוללים אי הגעה לשכבות הבוגרים בביה"ס והולכת לבקר את אחיה וחבריו בשכבת כיתות ה'. כבר ביום השני היא "חטפה צרחות" מאחת ממורות השכבה שלא להגיע לאזור אך  הילדה עדיין מנסה בדרכים שונות להגיע לשכבות הגבוהות. ניסינו שיטות שונות כולל שיטת המדבקות שלא עזרה...התייאשנו לנוכח השיח המוכיח של המורה המחנכת שאין לילדה גבולות. התחלנו לחשוב שאולי טעינו בחינוך, אך בבית הגבולות ברורים גם בלי להציבם (קיימים בהתנהלות): הליכה לישון בזמן, שעות משחק, ארוחות וכו'...עד כה לא ידענו שיש לנו בעיה בחינוך" מספרים ההורים.

הסיפור שכלל את המפגש הטראומטי של הילדה עם המורה ביום השני לשנת הלימודים סופר כאילו החוויה של היום השני ללימודים הינה פרט שולי להתנהגותה המרדנית של הילדה: היא לא נהגה לפי הכללים, "חטפה צעקות" (האמא מציינת כי בנה אמר כי רצה לבכות בשביל אחותו מעוצמת הצרחות, והמורה עצמה ספרה לה כי צעקה על בתה). ההורים סיפרו פרט זה כדי להראות במה מתבטאת החוצפה של הילדה. בהתבוננות שלי, זהו אינו פרט שולי: זוהי הליבה של ההתנהגות המרדנית בביה"ס. ילדה קטנה (שעלתה מעט לפני גיל שש) שכל בטחונה בבית הספר הוא אחיה הלומד בכיתה ה'. היא הולכת לבקר את ה"בטחון" שלה בבי"ס, ובמקום הכי בטוח עבורה בשלב זה, בנוכחות אחיה שהוא החיזוק שלה היא "חוטפת צעקות" בפני כולם, במיוחד לידו והוא אינו מגן עליה (ושרק היה מעז!!). זוהי נקודה קריטית בתפיסת הילדה את בית הספר – מקום לא בטוח (בחוויה שלה). לא רק שאין זה פרט שולי, הוא מסופר כדי לתאר את התנהגות הילדה, ולא מה חסר לה במערכת. היא המתוארת כבעייתית ולא מה שנגרם לה כמקור הבעיה.

תגובות העשויות להתרחש ברגע זה אצל ילדים שונים תלויים באופיים, אך התוצאה  בעייתית בכל מצב: יש ילד שילך מבויש וכבוי לשכבתו, כאשר הבטחון שלו נשאר מאחור.  יש ילד שיתריס כנגד המורה וינסה לעשות לה דווקא, כדי להראות לה שהוא לא לוקח אותה ברצינות, במיוחד כשיש קהל נוכחים: זהו בדיוק מה שבחרה שיר שלנו לעשות, דווקא למורה. להראות לה שהיא לא מקשיבה לה. היא החלה לדלג על כסאות ושולחנות כדי להראות לה שהיא לא מפחדת. את האמת, לא רק שהיא מפחדת, עכשיו היא גם ממוגנת מפני המורה, ואינה יכולה גם להישען על אחיה. היא עטפה שריון של "דווקא".

סיפורינו היה תם בזאת, אילו המחנכת של הילדה הייתה עוטפת בביטחון שהיה נחוץ לה באותו הרגע, ומסבירה לה את החשיבות של ההפרדה בין השכבות, ושהדבר לטובתה,  אזי היה עוד סיכוי לתקן את הנזק, אך המורה החלה להיות עסוקה לחפש היכן הילדה אינה מתנהלת נכון בביה"ס. נוכל לומר שלמורה אין כלים להתמודד עם 30+ תלמידים, אך בקלות יש לה זמן לחפש היכן הילדה מועדת ולשלוח הודעות על כך להורים.

כיצד הייתי נוהגת כהורה? הייתי נגשת למחנכת. מבקשת לדבר על אותו מקרה אומלל שכנראה הוביל להולדתו של "דווקא" מול המערכת. מנסה לחפש דרכים יצירתיות לתת לילדה תחושת בטחון, של רצויה ושל בעלת יכולות מדהימות...אחרת, צפויות לה שנים של דווקא, ולא חוויות מצמיחות. הייתי מוכנה לקבל שיתכן שאני טועה בכל ניתוח הסיפור, אך לעולם אין טעות בדרך הגישה אל הילד, או כל אדם: בדרך של אמפתיה (שאינה בהכרח קבלת ההתנהגות), עם מעט רגישות, אפשר להגיע ולטפל בכל דבר כמעט.

הכותבת: אורית יוסף, המרכז לתקשורת אמפתית, לשאלות ניתן לפנות לדף הפייסבוק של התכנית "מי הבוס" ברדיו ירושלים,  לדף האישי: אורית יוסף – הורות או לאתר www.orityosef.co.il