"אני לא יודעת איך להגיב לתעודה של הבן שלי, אני יודעת שיש לו כמה שליליים וההתנהגות שלו אינה מניחה את הדעת,  ואני הכי חוששת שלא יקבלו אותו לתיכון עם ההתנהגות והציונים שלו".

אכן ההרשמה לתיכונים בעיצומה, ותעודות המחצית הנוכחית הן לחלק מהילדים כרטיס הכניסה לתיכון המבוקש. התעודה היא הסלקטור בכניסה למועדון, מי יכנס ומי לא. כמובן שבדרך כלל צריך להציג שתי תעודות: של סוף ח', ואמצע ט', אך בד"כ שתיהן די דומות, ומי שלא לקח את עצמו בידיים עומד מול שוקת שבורה. בדרך כלל במצב זה ההורים מרגישים חסרי אונים ומתקשים לתת את התמיכה אותה צריך המתבגר ברגע זה. נכון שהוא קיבל אינספור אזהרות שזו תהיה התוצאה, אך עד שלא עומדים מולה, לא מבינים. כבר שנים שאני מלווה נערים המגיעים לרגע בו הם מרגישים שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם.
חבריהם ירשמו לתיכון בסביבת מגוריהם, והם אינם יודעים מה עולה בגורלם. כשהחבר'ה יגיעו לבקר בתיכון, ולהם אין סיבה ללכת. הם לא יבחרו חבר לכיתה החדשה שיהיה איתם, הם נשארים בתחושת לא שייך. עד המחצית, הם מתנהגים כמו הצרצר המפורסם מהמשל הצרצר והנמלה, הם מבלים במסיבות, ישנים עד מאוחר, שיעורים מיועדים לנמלה, הם לא מחויבים בדבר. הם יודעים לענות למורה באותה מטבע שפנה אליהם, אך אינם רואים שבמשחק הורדת הידיים הזה הם בטוח מפסידים. הם אינם יודעים איך לא להסתבך באמירות מיותרות, הם רואים את הצדק שלהם וגם אם חלקית זה נכון בנוסף לווכחנות המוכרת בגיל זה, הרי כרוניקה של נפילה חופשית.

כהורים, זהו הזמן לעזור להם לאסוף את עצמם. בהחלט שאנו יכולים להביע תסכול מהמצב, ואפשר להביע מורת רוח, אך אסור לנו להראות שאנו לא יודעים את הצעד הבא, אם שניים לא יודעים לחתור, הסירה לא תגיע ליעדה. זהו השלב שהמתבגר צריך יד מושטת, לשדר לו שנמצא פתרונות, להציע לו עזרה מקצועית כדי להרים את עצמו הן ברמת ההישגים והן ברמת ההתנהגות.

בליווי נכון, הדרכה נכונה הם יכולים לשנות את מצבם בפרט ולשנות גישה בכלל. הם לומדים לחשוב "איך" אומרים את רצונם ולא רק "מה" אומרים. זה הזמן ללמדם דרך חדשה.

 בהצלחה רבה,

אורית יוסף בימי שלישי בתכנית "מי הבוס" ובכל השבוע בwww.orityosef.co.il