סוגיה חברתית, תרבותית זו נמצאת על סדר היום במציאות בה אנו חיים כבר זמן רב, אך לאחרונה תפסה תאוצה בקרב אמצעי התקשורת. כשעלינו ארצה, ייבשנו ביצות ופיתחנו את המושבות הקטנות, לא היה זמן לחשוב על הפרדה דתית אשר מחלקת את אוכלוסיית המדינה.

העיר בית שמש לעולם תיזכר כעיר קטנה בעלת אופי שכונתי, חם ואוהב. כיום, הרוב השולט בה הינו דתי- חרדי שמונע ממנה להתפתח ולצמוח. אני יכולה להעיד שהקסם הישן של העיר בית- שמש פג לנוכח ההתחרדות הנוטפת מכל קצה אפשרי.

נמאס לעם לשתוק ולקבל את רוח הדברים כעובדה, אנחנו עם דמוקרטי שנבנה על יסודות החופש וקבלת האחר לאחר ההיסטוריה הארוכה שלנו. ניתן להגדיר את מהומת הדבר ככפייה דתית לשמה, ילדה בת שמונה נתפסת כ-"אובייקט מיני"?? איך לבוש של ילדה תמימה בת שמונה מוגדר כלא צנוע בקרב האוכלוסייה הדתית?

יותר עצוב לי להודות, ההתפשטות המדוברת הזו מצאה את מקומה בחלק נכבד מן ערי המדינה. בחלקן המציאות הזו הפכה לשגרה כפויה, ובחלקן הינה מתגברת מיום ליום. חשוב לציין שעד היום האוכלוסייה החילונית ניסתה להסתדר עם האוכלוסייה הדתית, באזורים הדתיים התושבים מתלבשים צנוע ומכבדים את אורח חייהם. מה גם, בעוד הם יושבים ללמוד תורה אנחנו עושים צבא!!! מי מממן אותם ואת עשרת ילדיהם?? אך לא עוד! הם אינם מכבדים את הצד החילוני כאשר הם מבלים בו, משתמשים בו ולעיתים נאלצים להתחלק איתו. הציבור הדתי שאינו קיצוני אינו מקבל את דרכם של הקיצוניים אך גם לא עושה דבר כנגד זה.

עניין הדרת הנשים וכל המשתמע בזאת בכלל אינו נתון לדיון בכל צורה שהיא, הם מקבלים קווי אוטובוסים שלמים משלהם..ששם יעשו כרצון נפשם ולא נתערב בשום דרך, אך לא על חשבון הציבור שפשוט רוצה להגיע לעבודה, לימודים או סתם לטיול ברחבי העיר מבלי שיגזרו עליה את הדין.

השלטון צריך להתערב בנעשה במדינה שלו, ואין מדובר פה במחאה חברתית על מחירי הקוטג' אלא על הזכות הבסיסית להתקיים בצורה שווה בחברה הישראלית של ימינו. אנו מכבדים את הדת שלנו, ויותר מזה אנו יהודים בדיוק כמו התושבים החיים בעיר בני ברק, שכונת מאה השערים בירושלים  וברמת בית שמש. אנחנו צריכים ליהנות מהדת היהודית ולא לכער אותה עד למצב סלידה חמור ממנה.

אם לא נעשה דבר, המצב יחמיר ובסופו של יום המציאות תכתיב לנו את דרך התורה, הצניעות, ההפרדה הנוראית והכפייה החמורה הזו. אנחנו חברה מתקדמת ואינטליגנטית בכדי לעצור את הטירוף הנעשה במדינה שלנו, ולהוביל למצב בו אנו יכולים לחיות ביחד ולא אחד כנגד השני. אני אוהבת את המדינה שלי, העיר בה גדלתי אך לא אתן לסוגיה זו לפרוץ גבולות ולתפוס את מקומה במפלט הקטן שלי הנקרא בית.

"חיה ותן לחיות", אנחנו יכולים להתחלק לשניים ולמרות הכול לחיות יחד. אנחנו אומה אחת שעברה מספיק בכדי להתעורר בכל בוקר למלחמה פנימית בנינו.