חגי תשרי מחזירים אותי לילדות. הם מזכירים לי את ההשכמות שסבא שלי היה עושה לשכנים כל יום בארבע לפנות בוקר. הוא היה הולך ודופק על תריסי הברזל בשכונת גבעת שאול, ומזמין את הציבור לקחת חלק בסליחות. היום צריך להירשם לסיור כדי לספוג את אווירת הסליחות.

סוכה הייתה מקושטת במיטב הקישוטים שהדודים שלי הכינו כשהיו נערים, מניירות צבעוניים, שדהו עם הזמן (ושכוסו בניילון כדי שלא יפגעו מהטל). לסבתא שלי הייתה מזוודה נושנה כזו מתחת למיטה, כל השנה חיכתה המזוודה הזו להיפתח. פעם נפתחה להוציא את הקישוטים ופעם להחזירם. היום הקישוטים הסיניים תפסו את מקומם בסוכה. אנו קונים קישוטים, וזורקים אותם מיד אחרי החג.

בשמחת תורה, היה לנו דגל מקרטון ובו שני אריות השומרים על חלון הנפתח ובו עשרת הדברות, ומעל היה מצויר כתר מוזהב, כזה עם נצנצים. והמקל, המקל היה עשוי מעץ עם חוד לנעיצת התפוח. היו שהגדילו לעשות ובתפוח נעצו נר. היום, אם אנחנו עדיין לוקחים את הילדים לבית הכנסת, זה עם דגל פלסטיק וצפצפה בקצה.

הרבה דברים טובים היו לנו אז. הרבה זיכרונות נחרטו במוחנו. אני בטוחה שיש עוד אדם או שניים שהעליתי לו זיכרונות מהבויידם (שאפילו זה כבר לא קיים), ובסך הכלל אנו בני שלושים, ארבעים וקצת יותר.

החיים השתנו, ואנו לפעמים מסתכלים על דור הילדים שלנו כמפספסים דבר או שניים, ובעצם, האם זו לא אחריות שלנו לשמר עבורם את המסורת?

אם פעם בחיים היינו מסובין תחת קורת גג אחת, בדרך כלל בבית של סבא וסבתא, היום אנו חומקים לנו ל"דיל החם" לחג באיזשהו בית מלון. ובכיפור אנו מייחסים חשיבות מרובה לסוג האופניים, ובסוכות אנו כבר מחפשים לאן לנסוע. אל תחשבו שאני נגד הבילוי הנ"ל, אני רק מרגישה שהילדים שלנו כבר לא יוכלו להתרפק על העבר כמו שאנחנו. המהירות שדברים קורים להם, החופשות המשתנות, חוסר שיגרת חג, שהרי מסורת הדברים החוזרים על עצמם שנה אחרי שנה עד שמושרשים.

אנו מספקים להם טיולים במקום משפחתיות. אנו מספקים להם זמן איכות איתנו, אך פעמים רבות לא עם המשפחה המורחבת. משהו נוזל לנו מבין האצבעות, ולא מכיוון שאנו הורים פחות טובים, אלא מכיוון שאנו רוצים שקט, אנו רוצים לנצל את החופש שנפל עלינו. אנחנו רוצים לבלות עם הילדים, אבל מרחיקים אותם מהמשפחה המורחבת. אחר כך אנו כועסים שהם אינם רוצים להצטרף אלינו למפגש משפחתי, באמת למה להם. הם כמעט ולא מכירים.

ילד זקוק להיקשרות. הוא זקוק להורים שלו במעגל הראשוני. אח"כ הוא צריך את הקרבה למשפחה המורחבת שלו, ואז נכנס המעגל השלישי שהם אנשי החינוך. ברגע שאנו ההורים מספקים את החיבור בין המעגלים, יצמח הילד לקשר בריא עם המעגלים התומכים. מה שחסר לנו בחברה המודרנית הוא כפר היקשרות לגידול הילד. ואם עדיין לא סיימנו את רשימת ההבטחות לעצמנו לשנה החדשה, הייתי מציעה להכניס את נושא ההיקשרות אל הילד די בראש הרשימה, במקום טוב בין השמירה על הבריאות והדיאטה השנתית, ההיקשרות אלינו, להורינו, לדודים ולסביבה. זהו הבסיס שלהם לצמיחה

חגים ומועדים לשמחה.

כותבת שורות אלו היא אורית יוסף, מנחת הורים , מורים ובני נוער.