חג השבועות מוכר גם בשם חג הביכורים. את הסלים על הכתפיים, נושאים הילדים בבית הספר לזכר מנחת הביכורים, הקורבן שהקריבו בבית המקדש, חג השבועות, מסמל את המועד ממנו ניתן להביא לבית המקדש ביכורים מן הטבע, בהם גם פירות, אותם אנו מניחים עד היום בטנא, כזכר לימים עברו.

השם "עצרת", ניתן לחג, כהשלמה שהוא מהווה לחג הפסח, ויום הסיום המוחלט של ספירת העומר. כמובן ניתן לראות את הקשר בין המועד "שמיני עצרת", היום הנוסף לחג הסוכות. בהתאמה, יום ה"עצרת" של שבועות הוא היום השמיני הנוסף, של חג הפסח.

נוסף על כך, שבועות הוא "חג מתן תורה",  הוא נחגג בבתי הכנסת ברחבי הארץ בלימוד תורה במהלך הלילה.  בקריאת התורה קוראים את פרשת מתן תורה:האשכנזים קוראים לפני קריאת התורה את הפיוט "אקדמות", ואילו, הספרדים מוסיפים "אזהרות" – פיוטים המונים את תרי"ג המצוות.

חג השבועות מזוהה יותר מכל עם מגילת רות, כיוון שסיפור המגילה מתרחש בעת קציר החטים. המגילה מביאה את סיפורהּ של משפחת אלימלך משבט יהודה, שעקב ההרעב עוזבת אתמולדתה, ועוברת לגור במואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ובני המשפחה, מחלון וכליון, מתחתנים עם שתי מואביות, רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים, ונותרות רק אם המשפחה נעמי ושתי כלותיה. הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה נפסק, היא מחליטה לחזור למולדתה, אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה ולשוב למשפחותיהן.

לחג השבועות מספר מנהגים יחודיים:

 תיקון ליל שבועות הוא כינוי לסדר לימוד המיועד לליל החג, הכולל התחלות וסיומים של פרקי התורה ובנוסף משמש לציון לימוד התורה, המסורתי בליל חג השבועות הנמשך כל הלילה. על פי המסורת, התורה ניתנה לעם ישראל בבוקר חג השבועות והלימוד הוא ההכנה ליום מתן התורה. מקור המנהג מצוי בספר הזוהר.

מסורת מאכלי החלב, החלה מסיבות רבות, הסבר בולט לכך הינו שבמועד קבלת התורה, תוארה ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, יז), אז הותרה לבני ישראל אכילת מוצרי חלב. במלים אחרות, באותו יום שהבשר שלהם נאסר, החלב הותר. הם אכלו מאכלי חלב באותו חג שבועות ראשון, וגם אנחנו אוכלים זאת היום.

 

 

צילום:פלאש90