בוודאי תסכימו איתי שאוכל הוא אחת ההנאות בחיים. בשנים האחרונות בארץ נבנתה סביב האוכל תעשיה שלמה של תכניות בישול, תכניות ריאליטי ובגדול עולם המסעדנות קפץ מדרגה. בטח אתם תוהים איפה זה פוגש אותי - אז בעיקר על המשקל, הכל טעים לי וזו בעיה של ממש. אבל איכשהו לילדים הקונספט הזה לא כלכך ברור ונגיש, מבחינתם אוכל זה משהו שחייבים לעשות כדי להמשיך הלאה בפעילויות יותר מעניינות.

ילדים שופטים את האוכל שלהם לפי פרמטרים של צבע וריח בלבד. זוכרת איך בתור ילדה היו לי המון מגבלות לגבי מה יושב אצלי בצלחת. בגדול אם זה לא שניצל, או פסטה כנראה שזה לא היה עובר בשלום. רשימת הטאבו שלי הייתה יותר ארוכה מהמניפסט הקומוניסטי ובדיעבד נראה שהחיים שלי היו מתחלקים לקטשופ ולאוכל שאני לא מוכנה לגעת בו - עיין ערך: עוף מכובס ושאר ירקות. ופירות. ודגים. כמובן שכל טענותיי לגבי האוכל נדחו על ידי ההנהלה מטעמי בריאות ומצפון על הרעבים באפריקה, אז נאלצתי להיות יצירתית ולגרום לאוכל להיאכל בכל מחיר. מפה לשם דבר אחד בטוח - אין חיה יותר מאושרת מכלב, שגדל עם ילד שמביא לו ארוחות מסודרות מתחת לשולחן.

אז למה אני מספרת לכם את כל זה? כי אלון החליט לערוך טעימות על דעת עצמו. שמחתי שיש לי ילד עם תאבון והוא מעז לנסות לבד. במסגרת הטרנד החדש שלו להכניס הכל לפה זרמתי אתו, והתחלתי טעימות שבהן אני מחליטה. אוי על המבט הראשון שקיבלתי - "תגידי לי גברת מה נראה לך שאת מביאה לי לטעום קישוא מאודה? תאכלי את". גם התפוח היה טרגדיה. הנה הגלגל מסתובב ולא יעזור בית דין - בסוף כולנו ניפול למשפטי אמא עם איומים פיקטיביים כמו אם לא תאכל יבוא שוטר "והלו? שלום משטרה? כן, הבן שלי פה לא סבבה עם גזר בואו קחו אותו". מאמינה שעוד יהיו לנו ניסיונות קולינריים מעניינים יותר, עד כמה שהקירות בבית יוכלו לספוג.

כמו שזה נראה כרגע עם האוכל יש עוד דרך לעבור, בינתיים איהנה מהספק שהוא לא יכול להגיד לי מה הוא באמת חושב על הבישולים שלי. אבל אם בדיבורים עסקינן - כבר תקופה שאני חופרת לו "תגיד אבא. תגיד נו. תגיד אההה-באאא". ובדיוק כשעמדתי להתייאש והפסקתי לשגע את הילד אני שומעת "אבו". אלון מה אמרת עכשיו? יש לך עוד חצי שנה עד שתתחיל לדבר. והוא שוב אומר לי "אבו". טוב אני רק מקווה שזה גרסה שלו לאבא ולא חיקוי שלי צועקת אינעל אבוק :) הסיפור המלא בשבוע הבא!