הבלוג של אורית יוסף – העגיל והקעקוע כמשל להתבגרות

"את העגיל בגבה לא הצלחתי למנוע: את כל הסיבות ל'למה לא' מניתי, את הקץ דחיתי ובסוף הייתי צריכה להחליט מה נחשב ל"ייהרג ובל יעבור" בביתי, ומה ניתן לאפשר ... ". אכן גם אני כאמא למתבגר(ים) מצאתי עצמי מתמודדת (הראשון היה נוח, השני היה חייב להמציא אתגרים) למה?" התשובה כנראה נמצאת בגוף השאלה, הוא צריך להתבדל גם מאחיו הבכור.

במשך שנות ילדותו פוגש הילד מודלים שונים של אנשים המשפיעים על אישיותו ועכשיו בהתבגרותו עליו לגבש זהות יציבה בהסתמך על מפגשיו עם הדמויות אלו. תהליך גיבוש זה הינו מורכב בכל מצב  קל וחומר כאשר הסביבה מטילה דופי בייחודיותו זו. תהליך זה קריטי לנער הלומד לזהות  את תכונותיו הקבועות ונטיותיו. הוא מתחיל לבחון לעומק אמונות, תפיסות עולם והתאמתן לסגנונו האישי.  

כהורים, אנו מזהים שהילד גדל, אך ממשיכים להתנהג אליו כאילו הוא עדיין לובש מידת ילדים במכנסיים. בלי משים, אנו  מוצאים עצמנו לעיתים מסתכלים מלמטה כלפי מעלה אל מרומי הגובה של המתבגר שלנו אך התקשורת שלנו היא כאילו מדובר באותו ילד קטן שהיה בעבר. עלינו להתאים גם את התקשורת לגובה חדש זה. מגוחך לעמוד ולנזוף במישהו הגבוה ממך בראש. עלינו לנהל שיחה ברורה וסמכותית בגובה העיניים. ואם בגובה עסקינן, השינוי הפיסי גורם פעמים רבות מבוכה למתבגרים המגלים עצמם כלואים בגוף  שאינו מוכר להם. ועוד, לעיתים קצב הצמיחה מהיר מידי, או איטי מידי והדבר עשוי לפגום בביטחונם העצמי.

שינוי נוסף הינו העוררות והעניין המיני התופסים מקום נכבד בחייהם. שינויים אלו עשויים לגרום להם חיפוש זהות מגדרית ובלבול, לעיתים נצפה בשינוי בדפוסי התנהגות (פרובוקטיביות, מופנמות) כחלק מהתמודדות עם השינוי. התנהגויות אלה עלולות לעורר בנו המבוגרים קשיים ומתיחת ביקורת על התנהגותם שעשויה להיתפס כחריגה וכסטייה. עלינו להיזהר באמירותינו שמא נייצר תחושה של אשמה מצוקה וריחוק אצל המתבגר.

שחקן נוסף העובר שינוי משמעותי הינו המוח: בתקופת ההתבגרות רוכשים בני הנוער יכולת חשיבה לוגית ומופשטת יותר, המאפשרת פתרון בעיות ותהליכי הסקת מסקנות  משופרים בצורה ניכרת. כמו כן חל שיפור במיומנויות הקשב והריכוז שלהם ויכולתם לעבד מידע גדלה ונעשית יעילה יותר. שינויים אלו מאפשרים למתבגרים לעמוד בפני עומס ומטלות לימודיות מורכבות יותר מחד, ומאידך מנגנון הבקרה עדיין אינו מפותח דיו והם מתקשים להתמודד עם דחיית סיפוקים, תחושת הכול יכול היוצרים מתח רב עם עולם המבוגרים ובמקביל תורמים  גם להתפתחותו הרגשית-חברתית של המתבגר. שיקול הדעת המוסרי מתפתח ובני נוער רבים נוטים לצמחונות, חזרה בתשובה/שאלה כדי למצוא מקומם בעולם בהתאם לערכיהם.

ואיפה אנחנו? כהורים, לעיתים ישנה תחושה כי נשכחנו. חבריהם "הכי קרובים"  (שהכירו רק  לפני שבוע) מועדפים על פנינו. זוהי תחושה של עלבון. למרות התסכולים שלנו עלינו להבין כי זהו ביסוס עצמאותו ועצמיותו של המתבגר. זהו שלב תרגול המיומנויות החברתיות והבין אישיות אשר ישרתו אותו בחייו הבוגרים ואם לא עכשיו אי מתי? ובכל זאת מותר לנו לדרוש זמן גם לעצמנו, לקבוע כללים למפגשים וכו'.

עוד  לא התאוששנו, עכשיו גם חבר/ה? במהלך גיל ההתבגרות הופכות מערכות היחסים הבין אישיות עם בני מינו ועם בני המין השני. העמקת מערכת היחסים בתקופה זו מאופיינת בהבנה הדדית ולא רק ביחסים "כיפיים" או פרגמטיים. האינטימיות והקרבה המתפתחות ביחסים חבריים תורמים ליכולתו של ה מתבגר ליצור אינטימיות גם בקשרים זוגיים ורומנטיים.
לעיתים משלמים המתבגרים "מחיר" בשל חשיבותם של הקשרים החברתיים בגיל זה. רגישותם הרבה של בני נוער לדחייה ואי קבלה חברתית- בני נוער מובילה להתנסויות ופשרות רבים כדי להתקבל חברתית.

אז אם חשבנו שפוטרנו לאלתר, אז חשוב להבין שלמרות  ההעדפה החיצונית שמפגינים בני נוער לחבריהם על פני הוריהם, ההורים נותרים משמעותיים ביותר עבורם: מחקרים מצביעים על כך שמרבית בני הנוער מושפעים מחבריהם במיוחד בנוגע להחלטות שוליות כסגנון לבוש, בעוד שבנושאים מהותיים יותר ההורים נותרים בעלי השפעה מכרעת. נוכחות יציבה ותומכת המאפשרת לו מידה מסוימת של עצמאות אך בו זמנית מציבה גבולות המגנים עליו ומספקת חום וביטחון בתקופת התבגרות זו.

הכותבת: אורית יוסף, מנהלת "המרכז לתקשורת אמפתית ", מומחית לתקשורת בין אישית בין הורים ומתבגרים. www.orityosef.co.il