הבלוג של אורית: "משחקי כוח"

"אני לא שואל אותך אם לעשות פירסינג או לא. הגוף שלי ברשותי ואני אחליט אם לעשות או לא" התריס נער בגיל בר מצווה ודקה כלפי אמו "אם לא תאפשרי לי אני אעבור לגור עם אבא" תגובתה של האם הייתה כי תאפשר את הפירסינג לאחר קבלת התעודה, אך לנערנו תשובה זו לא הספיקה. הוא רוצה כאן ועכשיו. בצר לה פנתה האם אלי.

שיחה זו שהתנהלה בין האם ובנה אינה שונה בהרבה מהפרסומת של הילד העומד מול המראה ונהנה לשמוע את עצמו אומר: "את לא מחליטה עלי...אף אחד לא מחליט עלי, רק אני מחליט עלי..." ובסוף הוא יודע שאמא כן מחליטה, וטוב שכך. כך גם נערינו שבודק את הגבולות ואם הוא יכול לפרוץ אותם.

מדוע אנו חווים מאבקי כוח עם ילדים?

ילדים בתחילת חייהם תלויים בהוריהם: הם חסרי ישע וזקוקים להורה לצורך הגדילה. באיזור גיל שנתיים (ה"איום") הם נעשים מודעים ליכולות שלהם להתמודד עם מצבים חדשים ולא מוכרים.  במקביל לתהליך צמיחה זה, הם לומדים צמד מילים שילווה אותם רבות: "אל ואסור". צמד מילים אלו בא לשמור אותם מסכנות, לכוון אותם בדרכם ולהקנות ערכים שמקובלים בתרבותנו. איסורים אלו מעמידים את הילד בתסכול וברצון למרוד נגדן. כך בגילאים הצעירים וכך גם בגיל ההתבגרות: בשני השלבים המוח מתפתח והתוצאות אינן בהכרח מתקבלות בברכה. נערים רבים מסתבכים בצרות שכן הם מונעים מצורך של סיפוק מידי של "כאן ועכשיו". הם מבקשים ללכת בעקבות חבריהם: זהו גיל בו הצורך להיות מקובל על חברי חשוב מהצורך למצוא חן בעיני הורי. ישנה הצפה של המוח בחומרים כימיים היוצרים אצלם חוסר בהירות לגבי סדרי עדיפויות, תגובות קיצוניות, הצורך בריגוש מיידי, הליכה על "חבל דק" מבלי להיות מודעים לסכנות. התנהגות זו מתורגמת על ידי ההורים כחוסר אחריות, כחוצפה, כפגיעה. ההורים "נופלים שולל" להתנהגות זו ומתרגמים אותה כדחייה, כחוצפה מצד המתבגר. ההפך הוא הנכון: המתבגר שלנו מבקש שיהיה שם משהו שיעשה סדר בתוך הבלגאן מכיוון שהוא לא מצליח לחשוב בבהירות. הוא זקוק למילה "לא" כדי שיוכל לומר לחבריו: "זה לא אני, אלה ההורים שלי שלא מרשים", עכשיו קל יותר להתמודד עם מצבים שלא רוצים להיכנס אליהם. הם בהחלט רוצים לשמוע שאנו מבינים שהם בתקופה לא קלה בחייהם ושאנחנו פה כדי לתמוך ומסוגלים. החכמה שלנו היא לא רק להיות צודקים, אלא גם חכמים: לא להדוף אותם כשהם "מתנהגים לא יפה". הדיפה זו מפחידה את הנער ומובילה להתרחקות מיותרת. בפגישותיי עם הורים ונערים רבים אני נתקלת בהורים רבים המתארים התנהגות לא רצויה, אך אינם מתבוננים על שפת הגוף של המתבגר ההולך ומתכווץ. הם מתקשים לראות את הסיבות להתנהגות זו. אם היו מתרגמים התנהגות זו למהות, יכלו לרואות  שכוונת הנער היא שונה ממה שהם ראו, אך היא תורגמה הפוך. כשאנו מנתחים את המצבים, התוצאות לא מאחרות לבוא: הנער נפתח ומשתף את המבוגרים בחוויות ובתהיות. זהו המצב הרצוי כדי שנוכל להוות לו מצפן במבוך תהליך התבגרותו.

הכותבת:

אורית יוסף, מדריכת הורים ונוער לקשר, "המרכז לתקשורת אמפתית". נפגשים בכל יום שלישי בתכנית "תמונה משפחתית" ב20:30 ובדף הפייסבוק שלנו.


תמונה: אילוסטרציה, פלאש 90.