הבלוג של אורית – שגרה?

"הייתה אזעקה, וכולנו יצאנו מחוץ לכיתה והתחלנו לרוץ אחרי התלמידים הגדולים מאיתנו. אני עמדתי בחוץ והתחלתי לבכות...כל כך פחדתי על אחי שנמצא על גבול עזה".

יעל, תלמידת כיתה ז' מספרת שהמבצע הכניס אותה לחרדה עצומה. היא לא יכלה להפסיק לחשוב על אחיה, הפחדים היו גדולים ממנה. היא עברה לישון במיטתה של אמה ולא ניתן היה להשאירה לבד בבית בשעות אחר הצהריים. הפחד פן תהייה אזעקה גרמה לה לחשש כבד, והמחשבות על אחיה לא נתנו מנוח.

יעל לא גרה בדרום ולא חיה את השגרה (המטורפת) הקיימת שם. היא גרה ירושלים, שזכתה (רק) פעמיים לקריאת אזעקה, אולם היא יודעת מה זה לאבד אדם אהוב. יעל אבדה את אביה לפני כשנה שמת ממחלה, ומאז החרדה היא חלק מחייה.

כיעל, ילדים רבים חווים את החרדה באופן קיצוני יותר מאחרים: למרות ההגנה שאנו מספקים, הם נחשפים לאירועים טראומטיים כבר בגיל צעיר. מחלות של בני משפחה, גירושין, פעולות איבה, תאונות ועוד יכולות לפגוע בהם.  לעיתים חשיפה לתקשורת עשויה לעשות זאת.

כהורים ואנשי מקצוע עלינו לשים לב לסממנים חדשים: אצל ילדים קטנים עד גיל 5 בערך נראה היצמדות רבה להורים, בכי, רגרסיה הכוללת הרטבה, מציצת מוצץ, פחד מפני החושך. אצל ילדים גדולים יותר נראה תגובות אופייניות של כעס ותוקפנות, הסתגרות וחוסר שקט. תגובות של בני נוער עשויות להתעות מכיוון שהם מתנהגים כמבוגרים אך עשויים להתנהג באופן של נטילת סיכון בלתי מבוקר, להתחיל שימוש בחומרים ממכרים, להחריף עימותים עם ההורים ועוד.

עלינו כמבוגרים אחראים להיות מודעים לתגובות שלנו, להפגין התנהגות מרגיעה. עלינו לספק הקשבה ואמפטיה, להקשיב לחלומות הרעים, לפחדים, למפלצות. לא לנסות לבטל אותם, הם נחוצים. יש לעזור לילד לעבד את תחושותיו. חשוב להיות ערניים ובמידת הצורך פנו לאיש מקצוע. הטראומה של היום יכולה לקנן בגופנו כגחלים לוחשות לאירוע הבא...